#separator:tab
#html:true
#notetype column:1
#tags column:5
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	שנז. 1) מדוע פרה אדומה אינה מטמאה משום חיבת הקודש 2) מדוע קדשים אינם מטמאים מחיים דכל העומד להשחט כשחוט דמי? 	"כתבו התוס' (ד""ה פרה [הראשון):<br>1) דאין חיבת הקודש מועלת אלא לשוייה שאין אוכל כאוכל, אבל דבר שהוא אוכל אלא שאין מקבל טומאה לר""ש משום דבעי אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים לא יועיל חיבת הקודש לעשות האיסור כמותר.<br>2) דאפילו נשחט לא אמרינן כזרוק דמי עד שיקבל בכוס כ""ש כשעדיין לא נשחט, אמנם עדיין קשה למה לא אומרים ששעיר המשתלח יטמא מחיים דעומד להדחות כדחוי, וי""ל בכל הקדשים דכל העומד להעשות לא אמרינן דכעשוי דמי אלא לעשות אוכל האסור כמותר אבל לא מהני לשאין אוכל כמו ב""ח ליחשב כאוכל."	"ב""ק תוס'עז."		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	שנח. כזית נבילה שחיפהו בפחות מכביצה בצק האם הבצק נטמא מהנבילה ומדוע? 	"כתבו התוס' (ד""ה פרה [השני]) שלרש""י אינו נטמא כיון שאין בבצק שיעור כביצה אינו מקבל טומאה. ולר""י נראה שטמא הבצק מן הנבילה ע""י צירופו לכביצה שהכזית יכול להיות מטמא ומצטרף. ועוד כתבו שרש""י כאן חזר ממה שפירש בסוגיות אחרות שאין צריך לקבלת טומאה כביצה, וכן הדין לכו""ע מדרבנן."	"ב""ק תוס' עז."		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	"שנט. האם פרה אדומה, פרים הנשרפים ושעיר המשתלח מטמאין טו""א ומדוע 1) לר""מ 2) לרבנן 3) לר""ש? "	"כתבו התוס' (שם):<br>1) לר""מ כולם מטמאים דס""ל שכל שסופו לטמא טומאה חמורה מועיל להחשב אוכל.<br>2) לרבנן פרה ופרים מטמאים טו""א כר""מ אבל שעיר המשתלח דלא חזי לאכילה כשהוא חי לא מטמא, שמה שסופו לטמא טומאה חמורה לא יעשנו אוכל.<br>3) לר""ש דוקא פרה הואיל והיתה לה שעת הכושר קרינן בה אוכל שאתה יכול להאכילו לאחרים ולא פרים ושעיר שלא היתה להם שעת הכושר. והא דלפרה היתה שעת הכושר מבואר בגמ' שאם מצא יפה ממנה נפדית אפילו נשחטה, וס""ל דכל העומד להפדות כפדוי דמי."	"ב""ק עז. -עז: ותוס'"		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	שס. מה הדין ומדוע: 1) גנב טריפה וטבחה 2) גנב טריפה ומכרה 3) גנב כלאים וטבחו?	"1) לרבנן חייב ד' וה' דס""ל שחיטה שאינה ראויה שמה שחיטה. לר""ש דס""ל שחיטה שאינה ראויה אינה שחיטה חייב רק בכפל.<br>2) לרבנן חייב בד' וה'. לר""ש - לר' יוחנן חייב בד' וה' דאע""ג דליתיה בטביחה איתיה במכירה, לר""ל פטור דכתיב וטבחו או מכרו, כל היכא דאיתיה בטביחה איתיה במכירה וכל היכא דליתיה בטביחה ליתיה במכירה.<br>3) חייב ד'&nbsp;<sup>קלג</sup>&nbsp;דאמר קרא 'או' לרבות את הכלאים, ובמקום ששור ושה כתובים ואין כלאים יוצא מביניהם ה'או' מרבה כלאים.<span style=""color: rgb(80, 79, 75);""><br>קלג. ולא ה' כמבואר ברש""י דכלאים מכבשה ושה בא. וכן מבואר ברמב""ם פ""ב מהל' גניבה ה""ט.</span>"	"ב""ק עז:"		
תת - שאלה רגילה - (לשימוש המאגר)	שסב. אמר רבא זה בנה אב כל מקום שנאמר שה אינו אלא להוציא את הכלאים. מנין למד רבא ומה בא ה'שה' למעט? 	"כתבו התוס' (ד""ה זה) שרש""י בחולין פירש שרבא עשה בנין אב מדכתיב שור שה כשבים ושה עזים דכתיב גבי הבהמות המותרות באכילה, ולר""י נראה דבנין אב דרבא הוי משה דפסח דכתיב שה<br>תמים זכר בן שנה יהיה לכם <sup>קלד</sup>. לת""ק דר' אלעזר בא למעט שאין פודין פטר חמור בכלאים. ולרבי אלעזר שמתיר לפדותו בכלאים שה בא למעט טמא שנולד מן הטהור ועיבורו מן הטמא ופרש""י שאסור באכילה <sup>קלה</sup>. לפרש""י מיירי בולד של בהמה טהורה שהתעברה מזכר שפרסותיו קלוטות. ולתוס' (ד""ה לטמא) מיירי בולד הנולד מאב ואם טהורים אלא שהאב דומה קצת לבהמה טמאה וקצת לאמו, והולד אסור אף אם יש לו מראה טהור לגמרי.<span style=""font-size: 12pt !important; color: #504f4b;"">
<br>קלד.  בהמשך התוס' כתבו דבנין אב דרבא מיתורא ד'מן הכבשים ומן העזים תקחו' , אבל ברשב""א  (ד""ה זה)  מבואר בשם הראב""ד דגבי פסח כתיב שה מיותר, דכתיב ויקחו להם שה לבית אבות וגו' וכתיב שה תמים זכר בן שנה, שלא היה צריך לומר אלא זכר תמים יהיה לכם, ולמה חזר וכתב שה תמים, לאגמורי בעלמא דכל מקום שנאמר שה להוציא את הכלאים, וכתב שזה כפירוש התוס'.
<br>קלה.  והרשב""א  (ד""ה לטמא)  חלק על פרש""י וכתב שמותר באכילה אבל אין פודין בו פטר חמור.</span>"	"ב""ק עז: -עח: ותוס'"		
